|
א
ורי גולומב
מקהלת
לי-רון, הרצליה: שיחה עם רונית שפירא ושרה שוהם
מספר רב של מקהלות ילדים ונוער ישתתפו ביומו השני של חג
המוסיקה הישראלית. אחת מן הבולטות שביניהן היא מקהלת לי-רון מהרצליה (http://www.li-ron.up.co.il/), בייסודה ובניצוחה של רונית שפירא, שזכתה לאחרונה במדליית
זהב בקטגוריית הנוער באולימפיאדה הבינלאומית למקהלות שנערכה בסין. המקהלה
התמודדה עם מקהלות מהשורה הראשונה בעולם, כגון מקהלת 'קנטמוס' בניצוחה של
פמלה קוק. בשיאמאן,סין, השתתפו 400 מקהלות מ-46 מדינות. זכייתה של לי-רון בתחרות בשיאמאן
היא האחרונה בסדרה ארוכה; המקהלה השתתפה במספר תחרויות בינלאומיות מאז 1991 :
בווילס, הונגריה, פינלנד, גרמניה, ישראל, איטליה וספרד,בכולן זכתה במדליות
זהב.
ברפרטואר
המקהלה יצירות ישראליות רבות שחלקן נכתבו במיוחד עבורה.
רונית שפירא צינה
בראיון איתה את שיתוף הפעולה עם אנדרה היידו, מנחם ויזנברג, משה רסיוק ושרה
שוהם. היא אף בחרה לשתף בראיון את שרה שוהם, ובשיחה ניכרה ההזדהות האמנותית
והרעיונית העמוקה בין המלחינה והמנצחת.
שפירא
מייחסת חשיבות לתחרויות: "העבודה לקראת התחרות, וגם ההשתתפות בתחרות עצמה, מעשירה
אותי ואת המקהלה: אנו זוכים לשמוע ולראות מקהלות ממסורות שונות, לחוות עולמות שאנו
לא מכירים, ולהיחשף לפולקלור מכל העולם". בנוסף, אומרת שפירא, "אני רואה בעצמי
ובמקהלה נושאי דגל של היצירות הישראליות שנכתבו למקהלות ילדים ונוער, יצירות
שמהוות את עיקר הרפרטואר שלנו בתחרויות אלו. בשבחים שאנו מקבלים אני רואה עדות לכך
שהרפרטואר הישראלי זוכה להצלחה גם בקרב מאזינים לא-ישראליים. אומנם לא שמעתי
התייחסות ספציפית של השופטים או של אנשים בקהל ליופיין של היצירות; אך כאשר אנו
זוכים לתשואות, אני רואה בכך הוכחה לכך שהיצירה הצליחה לפרוץ את מחסום המלים:
המאזינים התלהבו מן המוסיקה למרות שלא הבינו את הטקסט".
ההופעה
בחג המוסיקה מהווה אף היא הזדמנות להמחיש את מעורבותה העמוקה של המקהלה בהזמנה
ובביצוע של יצירות ישראליות. לי-רון תופיע לצד מקהלות אחרות במופע שיוקדש לסדנאות
למקהלות ילדים שהתקיימו בשנות השמונים והתשעים, מפעל שיזמה מאיה שביט שעבורו
הוזמנו יצירות רבות. לדברי שפירא, "אכן קיים רפרטואר נפלא של יצירות ישראליות
למקהלות נוער בזכות מפעל הסדנאות" – אך דברי השבח מהולים בנימה של הסתייגות.
גישתה
של שפירא מושפעת במוצהר מניסיונה הרב בחינוך מוסיקלי. מקהלת לי-רון החלה את דרכה
כמקהלת בית-הספר ע"ש גורדון בהרצלייה; כיום היא המקהלה הייצוגית של הרצלייה,
ומנוהלת ע"י עמותה ציבורית. תחת השם לי-רון פועלים כיום שני הרכבים: מקהלה בוגרת
שבה ילדים ונוער בגילאים 12–20; ומקהלה צעירה שבה ילדים בגילאי 6–11 ומהווה עתודה
למקהלה הבוגרת. בדבריה, מדגישה שפירא את ההבדלים בין צרכיה ויכולותיה של מקהלת
בית-ספר – שזמן החזרות שלה מוגבל לרוב לחמישים דקות בשבוע בלבד – לבין מקהלה כמו
לי-רון, שיכולה לקיים פעילות חזרות אינטנסיבית; וחשוב לא פחות ההבדל בין מקהלת
ילדים (כגון המקהלה הצעירה של לי-רון) למקהלת נוער. מלחינים אינם תמיד מודעים די
הצורך להבחנות הללו, ולפיכך היא סבורה כי מפעל הסדנאות זכה להצלחה חלקית בלבד:
מקהלת
נוער שמקיימת חזרות מרוכזות ואינטנסיביות יכולה להתמודד עם יצירות קשות ומורכבות.
אך עדיין אין די רפרטואר ישראלי למקהלות הפועלות במסגרת בתי-ספר, או למקהלות
ילדים; מבחינה זו,
החטיאו/פספסו
הסדנאות את מטרתן המוצהרת. למקהלות של בתי-ספר צריך לכתוב בעיקר חומר חד-קולי; "עם
המקהלה הצעירה אני כמעט לא עובדת על חומר דו-קולי, למעט קנונים – וגם זה אתגר לא
פשוט. אנו גם זקוקים לשירים בעלי תכנים שילדים יתחברו אליהם דרך משחק ותנועה, וגם
מזה עדיין אין לנו די.
"השנה
מצאתי חומר מתאים דווקא ביצירה שלא נכתבה מלכתחילה כיצירה מקהלתית. אני מבצעת עם
המקהלה הצעירה שלי שירים של אנדרה היידו למלים של נורית יובל. זה לא נראה כמו חומר
למקהלה – מדובר בסך בקול בודד עם פסנתר. הכתיבה הקולית כוללת אפקטים של חיקוי
אובייקטים מן הטבע, שזה משהו שילדים בגיל בית-ספר יסודי יכול להתחבר אליו. ייתכן
שאילו היה יותר רפרטואר המתאים לילדים עד גיל 11, היה מצטמצם הפער בין מקהלות
בתי-ספר למקהלות מקצועיות יותר. אך לצערי, רוב המלחינים בארץ עדיין אינם מכירים
בחשיבות העניין. רבים מהם רואים ברפרטואר הזה משהו פשוט וסתמי, ולא מכירים באתגר
היצירתי הטמון בכתיבה למקהלות ילדים ".
משהו
מן האתגר הזה מאפיינת המלחינה שרה שוהם, המרבה לעבוד עם רונית שפירא ומקהלת
לי-רון: "לא קל מלחין לכתוב במרקם כה פשוט – מוסיקה חד-קולית, במנעד מוגבל. זה
דומה לאתגר שמוטל על צייר שצריך לבטא את כל רעיונותיו בקו אחד, ברישום עדין ודק,
ובאמצעות קו דק זה להביע את כל מה שבדרך כלל מבטאים עם צבעים. הוא צריך להכניס לקו
הזה את כל קשת הגוונים: לצמצם ולצמצם מבלי שהתוצאה תהיה סתמית. זה אתגר מאוד גדול,
שאני עדיין מנסה להתמודד עימו". בהתמודדות זו, היא שואבת השראה מאופייה של מקהלת
לי-רון: "הם כמו שחקנים שמתבטאים באמצעות הקול. הם לא עומדים פרונטאלית כמו מקהלה
כנסייתית. גם כשהם לא בתנועה, ניתן לחוש את הקשב והגמישות בדרך עמידתם; הם לא
מאובנים, ונראים כקבוצה שיוצרת דראמה באמצעות השירה".
משחק ותנועה הם אכן
היבטים מרכזיים בעבודתה של שפירא עם לי-רון, כמו-גם התוכן החוץ-מוסיקלי של
היצירות. בשיטת העבודה שלה, היא משתדלת לשלב בין המישורים השונים – המוסיקה,
הטקסט והמשחק: "בעבודה שלי אני מנסה להשיג בעיקר את התנועה שבצליל,
שאומנם באה לידי ביטוי בשפת הגוף אך לא פחות מכך בשירה עצמה. זה לא שצריכים
בהכרח להזיז את הגוף; דרך החיבור עם הטקסט והמוסיקה והבנתם, הופכים את הצליל
למוקד של מכלול המכיל בתוכו תנועה, משחק, ריקוד, תיאטרון, ציור – כל האמנויות
בעצם באות לידי ביטוי בדרך ההפקה הקולית. את שרה שוהם, למשל, היא מתארת בתור
"אחת המלחינות שכותבות מוזיקה לילדים מתוך הבנת העולם שלהם. היצירות שלה
הובילו אותנו לעבודה על תנועה ומשחק במוסיקה, דברים שהתקשיתי למצוא ברוב
הרפרטואר. היצירות שלה הן קשות ומורכבות – ילדה מזלג וילדה כף
(2000; IMI
7410), למשל, היא כמעט קשה מנשוא מבחינה טכנית; אבל הטקסט,
והחיבור שלו עם המוסיקה, הופכים את ההתמודדות עם היצירה
לאפשרית".
שוהם: "זה מכיוון
שהילדים הזדהו עם הטקסט, ורצו להתמודד איתו. כשהלחנתי את הטקסט, השתדלתי
להפוך את הבימוי של הסיטואציה הדרמטית לחלק מהותי מן היצירה – למשל, באמצעות
אפקטים תיאטרליים-קוליים ששילבתי בתוך המוסיקה. רציתי להימנע ממצב שבו קודם
כותבים ושרים את התווים ואחר-כך מדביקים להם בימוי; במקום זאת, רציתי לאחד את
תפקיד המלחין והבמאי, כאשר כל הסיטואציה נרקמת בתור mis-en-scene
בתוך התווים". החשיבה הזו תואמת את שיטת העבודה המועדפת על שפירא.
שפירא משבחת במונחים
דומים את יצירתו של אנדרה היידו:" ארבעה שירים ללא מלים"
(1993; IMI
6961) הם דוגמה מובהקת לכך. היידו ישב איתנו בחזרות על היצירה הזו
ועשה שינויים.הוא בעצם יצר את היצירה מחדש תוך כדי העבודה איתנו. לדעתי,
בפתיחות הזו יש תועלת גם עבור המלחין: היא פותחת אותו להקשבה יותר מאשר ישיבה
לכתיבה ליד הפסנתר. ביצירה של היידו אפשר לשמוע אפקטים מסביבת החיים האמיתית,
שחיקויָם באמצעות הקול מחבר אותנו למשהו שקיים כאן ועכשיו, לא למשהו מופשט
וסגור". ההתאמה הזו של המוסיקה למקהלה מהווה השראה דו-כיוונית, עבור המקהלה
והמלחין כאחד: "זה הופך את היצירה ואת תהליך העבודה עליה ליותר מעניינים. מן
המקהלה זה דורש צבעים ואפקטים קוליים, שהופכים את העשייה למעניינת יותר".
הדגש
בדבריה של שוהם (ובדבריה של שפירא על שוהם) הוא על החיבור בין המוסיקה (והטקסט
עליה היא מבוססת) לבין החוויות המוכרות לילדים. כדבריה של שוהם: "אני אוהבת לכתוב
על חומרים מהחיים, ולעסוק בהם. אני לא אבחר בחומרים גרנדיוזיים, היסטוריים, גדולים
מהחיים, שמתאימים לאופרות; מעניינות אותי הדראמות הקטנות בחיים, מה שקורה בין
אנשים, לצלם סיטואציות ולפענח אותן ולתרגם אותן לצלילים. כאשר הילדים חשים שמשהו
בחומר מוכר להם – גם אם הם לא בטוחים מאיפה – זה מתחבר למשהו שכבר קיים בתוכם".
עם זאת, שפירא גם
מדגישה את הפוטנציאל של העשייה המוסיקלית בהעשרת עולמם הרוחני של הילדים.
הדבר ניכר, למשל, כאשר היא עבדה עם המקהלה על ניגון חסידי חד-קולי של ר' זלמן
שניאור, שאנדרה היידו הסכים לשעתק לתווים עבורם. העבודה על הניגון הזה חייבה
אותה, לדבריה, להבהיר לילדים את מושג השירה בדבקות, שלא שייך לעולמם החוויתי.
שפירא: "זה הרבה יותר קשה להעביר חוויה שהילדים לא התנסו בה, כדי שהחוויה הזו
גם תאיר את המוזיקה, את השירה. זה דורש ריכוז עצום והקשבה פנימית, ועבודה
אינטנסיבית על מה שמתרחש בין הצלילים. זה משהו שהוא מעבר למלים. אני לא יודעת
להסביר כיצד עשיתי זאת, אך המקהלה אכן שרה את הניגון בדבקות, ואני מאוד גאה
בזה. הם הגיעו אל הניגון ללא התנסות בחוויה הזו, אך הם הפנימו את החוויה תוך
כדי העבודה, הפכו אותה לחלק מעולמם. באמצעות העבודה על המוזיקה, אני חושבת
שעזרתי להם להתחבר לעולמם הפנימי ולהעשיר אותו. אני שמחה על ההזדמנות שהייתה
לי לחבר את הילדים עם משהו מן המקורות שלנו. ככלל, חשוב לי לכלול ברפרטואר שלנו יצירות
שמתחברות למורשת הדתית שלנו. זה ניכר גם ביצירות שכתב מנחם ויזנברג ושאותן
ביצענו בשנים האחרונות – כגון
לכל זמן ועת לכל חפץ (1988; IMI 6860) ו
כי הנה כחומר ביד היוצר (1993; IMI 6966), או עיבודיו לשירים ביידיש. אני כבת לניצול שואה, וזה מחבר אותי גם למוזיקה הדתית וגם אל המוזיקה
[היידיש]. חשוב לי להביא למוסיקה שאני מבצעת גם את היהודי שבי, להתחבר
למורשת".
שפירא
משלבת ברפרטואר של לי-רון גם את שירת נשות תימן
לבטקס החינה, עם כוריאוגרפיה של לאה אברהם.
פולקלור זה מהווה היבט נוסף, משלים, של המורשת המוסיקלית היהודית, ותורם גם לשילוב
בין שירה לתנועה שהוא חיוני עבור עבודת המקהלה ככלל. העבודה על מורשת זו ניכרת גם
בעבודת המקהלה על יצירותיה של שרה שוהם, בפאת הכפר ועלי באר,
שוהם: "צריך היה לעבוד קשות על הניואנסים המזרחיים של השירים האלו. קשה להתמודד עם
המוסיקה הזו מבחינה קולית; שילבתי בה קישוטים בעלי אופי ברוקי, שדורשים גמישות
קולית ונכונות להתגייס לעניין הזה, פיזית. אלה סלסולים קטנטנים, עדינים, שנמצאים
כמעט בתוך הצליל הבודד, ואשר הלכו לאיבוד במוסיקה הקלה
שנכתבה כביכול בהשראתם. הקישוטיות המזרחית הזו
היא היבט מהותי של הסגנון, שהיה לי חשוב לשמר בעיבוד האמנותי. גם במובן הזה, שאבתי
השראה ועידוד מהעבודה עם רונית. אצלה, כל סלסול קטן מקבל את מקומו הראוי ואת הכבוד
המגיע לו; עובדים על כך שהוא יבוצע כיאות, עם כל הקושי הכרוך בכך. רונית מתייחסת
לשירים האלה כמו שהיא מתייחסת ליצירה קלאסית במיטבה.
גם
שפירא עצמה מדגישה את חשיבות רצינות העבודה. מצד אחד, דרישות הקבלה למקהלה הן
מקלות כביכול: היא לא דורשת רקע מוסיקלי מוקדם, אלא רק יכולת שירה נקייה. אך
בעבודה עצמה היא לא עושה הנחות; הדרישות הטכניות, המוסיקליות והרוחניות הן גבוהות.
בדיאלוג של השלמת-רעיונות הדדית, דיברו שוהם ושפירא על החיוניות שבריכוז טכני
ופנימי.
שוהם:
"החיים היום הם מעשיים, הישגיים ומהירים – אין זמן, יש נטייה לזפזף בין רגשות כמו
שמזפזפים בין ערוצים. העבודה עם המקהלה עוסקת ברמות אחרות לחלוטין, של התבוננויות
רוחניות ונפשיות, שאנו לא יכולים להרשות לעצמנו בחיי יום-יום; בבועה של חדר החזרות
מתקיימת אוירה כמעט כמו של תפילה שמתקדשים אליה".
|